1. מונח לפניי ערעור על החלטת וועדת הרישוי על פי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"), מיום 29.3.12, שלא לחדש את רישיונו של המערער, שי מדר, לשנת 2012, כחוקר פרטי וכבעל משרד חקירות.
2. המערער הוא בעל רישיון כחוקר פרטי מאז שנת 2000, ובעל רישיון למשרד חקירות משנת 2005, אשר חודשו מאז באופן עקבי עד סוף שנת 2011.
3. בספטמבר 2011 נפתחה כנגד המערער חקירה במשטרת ישראל (תיק יאח"ה פל"א 166086/11), בחשד לביצוע עבירות של התקנת מכשיר למטרת האזנת סתר שלא כדין; פגיעה בפרטיות; חדירה לחומר מחשב שלא כדין; קשירת קשר לביצוע פשע; ומתן אמצעים לביצוע פשע.
4. בעקבות פתיחת החקירה הפלילית האמורה, ובמסגרת ההליכים השוטפים של וועדת הרישוי לקראת סוף שנת 2011 לשם קבלת החלטות באשר לחידוש הרישיונות השנתיים של החוקרים הפרטיים, זומן המערער לשימוע בפני המשיבה ליום 8.12.11.
5. כפי שמפרט המערער בטיעוניו, עם פתיחת השימוע במועד האמור, הודיע יו"ר הוועדה כי השימוע נערך למערער על יסוד חומר שהמשטרה העבירה לעיון הוועדה, וזאת על אף שהחקירה עצמה טרם הסתיימה. לדבריו, בתגובה להודעה זו הודיע ב"כ המערער כי אינו יכול לממש את זכות הטיעון מבלי זכות עיון באותו החומר, ולפיכך ביקש, שאם יש חומר - יתאפשר לו לראותו, ואז יוכל לתת התייחסות קונקרטית. לאחר שבקשתו זו לא זכתה להתייחסות ממשית ולמעשה לא נענתה, הודיע ב"כ המערער כי לא יוכל לטעון לגופם של דברים, אלא רק להצביע על שאלות משפטיות המתעוררות בעניין פליליותם של המעשים המיוחסים למערער.
6. ביום 25.1.12, משלא התקבלה כל הודעה מאת המשיבה בעניין חידוש רישיונותיו של המערער, ומשאלה לא חודשו בפועל, פנה המערער למשיבה שתודיעו את מעמדו.
7. ביום 11.3.12, השיבה הוועדה למערער, תוך שהפנתה אותו להחלטתה מיום 22.12.11, בה היא שבה וציינה כי הוועדה קיבלה את תמצית הראיות לגבי כל אחד ואחד מהחוקרים הפרטיים הנחקרים על ידי משטרת ישראל, ובכללם המערער, וכי הוועדה שמעה את עמדת המשטרה לפיה קיים עניין ציבורי בהעמדתו של המערער לדין; אך בנסיבות אלו, בטרם קבלת החלטה סופית, היא מבקשת לקבל את עמדת היועמ"ש.
8. כעבור חודשיים נוספים, ביום 6.5.12, שלחה המשיבה לב"כ המערער עותק מהחלטתה שניתנה ביום 29.3.12, לפיה סבור היועמ"ש כי טיבה של עבירת האזנת הסתר שולל את זכותו של המבצע אותה מלהחזיק ברישיון לחקירות פרטיות, וכי על כן: "
מי שהמשטרה מוסרת לוועדה, כי יש לגביו תשתית ראייתית לביצוע העבירה, ואינו מספק לוועדה הסבר מניח את הדעת שאינו קשור לעניין - ראוי, באופן זמני, להימנע מחידוש רישיונו, עד להחלטה בתיק בפרקליטות המדינה".
9. על בסיס עמדה עקרונית זו של היועמ"ש, בחנה הוועדה שוב את עניינו של המערער, ובהחלטה האמורה מיום 29.3.12 - היא ההחלטה עליה מוגש הערעור שלפניי - קבעה המשיבה כדלהלן:
"עם חשיפת הפרשה הוועדה ביקשה וקיבלה את תמצית הראיות שהוכנה על ידי המשטרה בליווי צמוד של פרקליט בכיר מפרקליטות מחוז ת"א בכל הנוגע למעורבותו של כל אחד מהמעורבים במכירת והתקנת תוכנות להאזנת סתר. בשימוע, ביקשה הוועדה לראות אם יש בידי המבקש הסבר מניח את הדעת לכך שאינו קשור לעניין אולם, גם לאחר שהוועדה שבה ובחנה את טענות המבקש בשימוע - בו העלה טענות משפטיות בלבד - היא לא מצאה בטיעוניו הסבר המניח את הדעת להתנהגותו ולמעורבותו בפרשה. אשר על כן, ולאור הנימוקים שפורטו בהחלטת הוועדה מיום 22.12.11, ותוך מתן שימת לב לאיזון ראוי בין פגיעה בחופש העיסוק של המבקש, המעוגן בחוק יסוד, לבין חובת הוועדה להגן על הציבור לזכותו לפרטיות, זכות המעוגנת אף היא בחוק יסוד, מחליטה הוועדה שלא לחדש את רישיונותיו (חוקר + משרד) של המבקש לשנת 2012".
10. לטענת המערער, החלטת המשיבה שלא לחדש את רישיונותיו היא שגויה, ויש לבטלה ולהורות על חידוש רישיונותיו בהתאם; וזאת מאחר שההליך שקיימה הוועדה וההחלטה שהתקבלה הינם מנוגדים לכללי הצדק הטבעי, וההחלטה האמורה פגומה בחוסר מידתיות.
11. טענתו המרכזית של המערער בערעור הינה כי למרות שהוועדה דנה והחליטה בעניינו של המערער על סמך תמצית ראיות שקיבלה מהמשטרה, לפיה הוא מעורב לכאורה בפלילים, המשיבה לא אפשרה למערער לעיין באותה תמצית ראיות, וכתוצאה מכך מנעה ממנו מלטעון לגביה. למרות זאת, המשיבה ביססה את החלטתה שלא לחדש את רישיונותיו של המערער על יסוד אותה תמצית ראיות שהעיון בה נמנע ממנו, ועל יסוד העובדה שבשימוע שהתקיים, המערער לא סיפק לוועדה כל הסבר מניח את הדעת להתנהגות המיוחסת לו לפי אותה תמצית ראיות. לטענתו, התנהלות זו של המשיבה פגומה בשניים: הן משום שהיא שללה ממנו את זכות העיון והטיעון, והן משום שלאחר ששללה ממנו זכות זו זקפה לחובתו את העובדה שהוא לא נתן כל הסבר בשימוע שבכוחו לסתור את האמור באותה תמצית. זאת, למרות שלטענת המערער, אי מתן ההסבר נבע ממחדלה של המשיבה בסירובה להעמיד את תמצית הראיות לעיונו עובר לשמיעת טיעוניו בשימוע האמור.
12. מוסיף המערער וטוען, ברמה העקרונית, כי החלטת הוועדה שלא לחדש את רישיון העיסוק של המערער, מהווה פגיעה קשה וחריפה בזכותו לחופש העיסוק, ומול זכותו האמורה, אשר הינה מעוגנת כזכות יסוד, הייתה חייבת הוועדה לפעול בזהירות ובמידתיות המתבקשות; ולטענתו, לא כך התנהגה הוועדה במקרה דנן. לטענתו, שגתה הוועדה עת הסתמכה על התמצית הראייתית שקיבלה לידיה מאת המשטרה, מאחר שלטענתו, לתמצית הראיות לא יכל להיות משקל מספיק ומכריע לצורך קבלת החלטה שלא לחדש את רישיונותיו, בהינתן שעד כה לא נקבע על ידי שום גורם מוסמך בתביעה הכללית, כי היא מספיקה להגשת כתב אישום על בסיסה; ויתירה מזו, לנוכח ההלכה הנוהגת, לפיה, אין די בעצם הגשת כתב אישום נגד חוקר פרטי בעבירות המתייחסות לעיסוקו, כדי לשמש בסיס כשלעצמו להחלטת וועדת הרישוי שלא לחדש רישיון.
13. כמו כן, מציין ב"כ המערער כי לדעתו, המשיבה לא שקלה את עניינו של המערער מתוך התייחסות לעובדה כי המדובר במי שעוסק כבר במקצוע שנים רבות, וידועה ההלכה כי אינו דומה מי שלגביו מדובר בבקשה ראשונה למתן רישיון, לעומת מי שרישיונותיו כבר מתחדשים שנים רבות, כך שמדובר בחידוש הרישיון ולא בהנפקת רישיון חדש. במקרה זה, חייבת הוועדה לפעול בזהירות יתירה, על מנת שלא לקטוע את מקור הפרנסה אשר בו עסק המערער משך שנים ללא רבב.
14. בתשובה טוען ב"כ המשיבה כי לאור החשדות החמורים הבאים לידי ביטוי בתמצית הראיות שהוגשה לידיה של הוועדה מאת המשטרה, ההחלטה לאי-חידוש רישיונותיו של המערער הינה מידתית; וזאת, בין היתר, מאחר שהחלטת הוועדה אינה תקפה אלא לשנת 2012 בלבד, ולקראת סוף שנת 2012 יוכל המערער לחדש את בקשתו לחידוש רישיונותיו לשנת 2013. לטענת ב"כ המשיבה, התליית עיסוקו של המערער למשך שנה אינה חורגת מתחום הסביר, בהתחשב באינטרס הציבור והצורך להגן עליו בפני חדירות לפרטיותו, אשר גובר לטענתו על הפגיעה בחופש העיסוק של המערער עצמו.
15. מוסיף וטוען ב"כ המשיבה, כי החלטת הוועדה התבססה על חומר חסוי שהועבר ממשטרת ישראל, ובנסיבות אלו לא נפל פגם בסירובה של הוועדה לאפשר למערער לעיין בו. בקבלת החלטה זו שלא לחשוף בפני המערער את תוכן תמצית הראיות, פעלה הוועדה בהתאם להתניית המשטרה להעברת החומר לידי הוועדה, בכך שהוא יישאר חסוי ולא יועבר לחוקרים הפרטיים החשודים, שכן החקירה הייתה אז בראשית דרכה. ולמרות שהחומר האמור לא נחשף בפני המערער ובא-כוחו, טוען ב"כ המשיבה כי זכות הטיעון של המערער לא נפגעה, מאחר שהמערער הכיר היטב במה הוא חשוד, זאת מאחר שכבר נחקר במשטרה; ועל כן, ניתן היה לו לפרוש בפני הוועדה את גרסתו באשר לחשדות נגדו בשימוע שהתקיים בעניינו. משבחר שלא לעשות כן, ובמקום זה בחר להעלות שאלות משפטיות תיאורטיות גרידא, אין לו למערער להלין אלא על עצמו.
16. ב"כ המשיבה גם מבקש לדחות את טענת המערער כאילו שנפל פגם בגיבוש החלטתה של הוועדה עקב כך שהסתמכה אך ורק על תמצית הראיות שהעבירה המשטרה לידיה. לטענתו, הפסיקה הכירה אף במכתב בלתי מפורט מאת קצין משטרה כראיה מנהלית מספיקה לצורך שלילת רישיון חקירה, לא כל שכן בתמצית ראיות "רשמית". בעניין זה מפנה ב"כ המשיבה לע"ש (י-ם) 414/07
דרך המלך נ' וועדת הרישוי, פרי עטה של השופטת מרים מזרחי, פורסם במאגרים המשפטיים (מיום 1.3.07), בו נקבע כדלהלן:
"אני סבורה כי מידע שנמסר על ידי קצין משטרה בכיר המבוסס על דברי קצין מודיעין... הוא בגדר ראיה... אדם סביר מיחס לה ערך הוכחתי וסומך עליה. לכן מידע כזה עומד בדרישות הראיה המנהלית".
דיון והכרעה